הסדנאות שלנו

בעידן שבו שלושים שניות במיקרוגל הן נצח, זוכה הסיפור הקצר לפופולריות. בביקורת הספרות בת זמננו סיפור קצר מאופיין בקוצרו ולא יותר. ובכל זאת לסיפורים הקצרים שמותירים בנו רושם עז יש מאפיינים שכדאי להכיר.
בין השאר, מספר מוגבל של דמויות, אירוע מרכזי, מסגרת זמן דחוסה, תבנית אקספוזיציונית, פתיחה וסיום פתאומיים, סודות, פערים ודילוגים, שפה מהודקת, צמצום הזמן והמרחב, ובעיקר דחיפות. ובמילים אחרות – למה אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה. במהלך המפגשים נכתוב טיוטות לקראת סיפור קצר שמוכרח להיכתב.

הסדנה מיועדת לאוהבי קריאה וכתיבה ולכל מי שיש לו רעיון לסיפור ורוצה לדעת איך להמשיך.

איך לקחת רעיון ולהפוך אותו לסיפור? איזה רעיונות כדאי לפתח ואיזה לנטוש? ואיך מבססים סיפור שלם על רעיון ממש-ממש מגניב מסיינטיפיק אמריקן?
בסדנה נעבוד על טכניקות כתיבה מותאמות לספרות ספקולטיבית, נקדיש זמן לזרמים המרכזיים בתחום ונשתדל לצאת עם מוטיבציה לכתוב עוד ולהעשיר את הספרות הספקולטיבית המקורית.
בכל מפגש יהיה תרגיל מלווה, וכן תרגיל בית. מטרת התרגילים היא לשפר את הכתיבה ולמצוא דרכים טובות יותר להביא את הרעיונות שלנו.

אין ,כנראה, דבר בודד יותר מהרגע בו נכתב שיר.
ברגע האמת, הנייר (האמיתי או המטאפורי) הוא החבר היחידי . ולפעמים מתחשק לפגוש עוד חברים ולשמוע גם את מחיאות הכפיים וגם את קולו החרישי של המחק.
את החברים האלה תמצאו בכיתת השירה. שם נקרא, נתרגל, נחשף לשירים של אחרים ובעיקר ננסה לראות כמה צדקה המשוררת ויסלבה שימבורסקה שקראה לכל זה "שמחת הכתיבה".

הסדנה הזו מבקשת להיות סימולציה של עבודת סופר-עורך. מלבד הסיפור, שעליו יעבוד כל משתתף עד להשלמתו, המטרה שלי היא לתת בסדנה "ארגז כלים" הן לכתיבה והן לתהליך.
העבודה בקבוצה, הקריאות המשותפות וההנחיה האישית מבקשות להפוך את ההליך (המייסר בדרך כלל) להליך מפרה, משותף ומצמיח.

אנו זקוקים לסיפורים, כך אנחנו חווים ומארגנים לעצמנו את העולם. בעידן הדיגיטלי בו כולנו כותבים כל הזמן, שווה לשאול מתי מילים מפסיקות להיות סמס, פוסט או סתם הרהור, ואיך הן הופכות בדיוק לסיפור.
נכתוב הרבה, נדון באמצעות תרגילי כתיבה בסיפור כדרך להקניית משמעות, בגיבור אידיאלי, ביחס בין סוף לפתיחה, בהתאמת מבנה הסיפור לז'אנר ובדרכים להרחקה של הסיפור ממקורו – החיים עצמם.
בסדנה נכתוב הרבה וגם נקרא כמה מהסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, ונגלה ביחד מאיפה ואיך כדאי להתחיל לכתוב אחד.

זוהי סדנה מיוחדת המוקדשת כולה לדבר האחד שבלעדיו אין סיפור: דמות חד פעמית. 
ננסה לענות על השאלות: איך בונים דמות משכנעת? מה בין דמות ספרותית ודמות בשר ודם? מה מקומה של המציאות בבניית דמות, ומה חלקו של הדמיון?
הסדנה מעשית ומבוססת על תרגילים מקוריים, המאפשרים התנסות בעבודה נרחבת ומעמיקה על עיצוב דמות. משתתפים המעוניינים לעבוד במסגרתה על דמות מתוך רומן או סיפור בעבודה מוזמנים לעשות כן, אולם אין כל חובה.

סיפורים יש בכל מקום וכל שנותר לנו, המספרים, הוא לחדד את החושים – ולצאת אל מלאכת הליקוט.

צריך להרים אותם מהוויכוח על החניה, לקטוף אותם מהבחורה מהמזרון שלידך בפילאטיס – ההיא שכל פעם מאחרת, מהעגלה של האדם שעומד לפניך בסופר – ההוא שברגע האחרון, באמצע הקופה, נזכר שהוא שכח משהו, או משיחת הטלפון של ההוא שיושב לידך ברכבת ולא מפסיק להתווכח. מהוואטספ המשפחתי, מקבוצת הורי הגן, מהרשתות החברתיות, הכל שם.

איך הופכים את הדגדוג המרגיז באצבעות, את המשיכה למקלדת, לטקסט בעל ערך ספרותי של ממש?
איך משלבים בין תיעוד לדמיון, בין זיכרון לבדיה? איך ובחרים נקודת מבט? מה הופך סיפור קטן לדרמה גדולה?
האם יש סיפור גם בלי דרמה? איך גומרים סיפור? איך בונים התחלה?
בסדנה ננסה להשיב על כל השאלות האלה ועל עוד רבות אחרות בדרך היחידה שאני מכירה: לכתוב.

כתיבת רומן מתחילה עם דמויות. דמויות שלא מניחות לנו. דמויות שתובעות מאיתנו לספר את הסיפור שלהן. ובלי שנשים לב הדמויות האלה נהפכות למשפחה החדשה שלנו. אנחנו מתעוררים איתן, מבלים איתן את היום ונרדמים איתן. פעם בשבוע אנחנו הולכים איתן לסדנת כתיבה, מציגים אותן על שלל מופעיהן ומעלליהן, ומשכללים אותן. אבל בשאר ימות השבוע הדמויות ואנחנו ספונים יחד בבדידות בפינת העבודה שלנו. ובבדידות מרצון הזאת נכתב הרומן.

הכל שם, בתוך החיים עצמם, החיים שלך. מה שנותר לנו לעשות, אם כן, הוא לדוג את הסיפורים, לספר אותם, ובעיקר לכתוב אותם.
בסדנה נעבור בדרכים שונות ומגוונות לבניית סיפור, על כל מרכיביו. נכתוב המון. נתרגל המון, בדרכים מאתגרות ויצירתיות, נקרא ונמשב יחד את הטקסטים שייכתבו.

במרכז הסדנה התנסות בכתיבת החיים: כתיבת זכרונות (ממואר), כתיבה של תקופת חיים משמעותית או אירוע אישי מטלטל שאינו מרפה. באיזה סדר צריך לכתוב את החיים? מתי אנחנו ממציאים ובודים את עצמנו ומתי אנחנו מדווחים באמת על חוויות שחווינו? האם הכתיבה יכולה לספר על דברים שאיני יודע/ת על עצמי?