קטע מתוך רומן בכתובים// דפנה רובינשטיין

האישה שהחליפה את בעלה ברהיט

פרק חמישי

יש לי שני ילדים דבילים. זו המסקנה האחרונה שלי מכל העניין. טיפחתי, גידלתי עשיתי באמת מעל ומעבר ויצאו… ממוצע. יהיו הסיבות אשר יהיו. אומרים שיש ילדים שפורחים רק כשההורה שלהם מת. אני, בכל אופן, לא מתכננת לפנות את הדרך בינתיים. גדעון אולי כן. לגדעון דווקא הייתי עושה איזה חסד אחרון, אבל לצערי, שירה אומרת שזה רק יעשה את הכול יותר גרוע. אז עכשיו הוא תקוע לי כמו גוש חרא באמצע הסלון עם כורסת האמריקן קומפורט הזאת שכבר מזמן כבר הייתי צריכה להעלות אותה באש. ביום שהדבר המכוער הזה הגיע לכאן הייתי צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתנגד. לא התנגדתי. "ככה נוח. זה מה שאני רוצה," אמר לי ולחץ על הכפתורים שהניעו את הכורסה והוא עליה,  נד נד נד נד.

גדעון לא עומד למות בקרוב, הילדים עושים הכול כדי להבטיח את זה, הם מנסים להעיר אותו ואני בעל כורחי נרתמת למאמץ. "הדרך היחידה להציל לפחות את הבית היא להעיר את אבא כדי שייתן הוראה לבנק. הוא חייב למכור את הפוזיציה" אומרת שירה. היא מצטטת את ניצה, מנהלת הסניף הראשי של הבנקאות הפרטית. אני חושבת עד כמה המילה 'פוזיציה' רחוקה מלתאר את אירוע ההתאבדות המדמם הזה.

אני יודעת שהילדים שלי בזים לי. בינתיים הם עוד שומרים את זה לעצמם אבל ברור לי לגמרי מה הם חושבים. אישה קטנה ומטומטמת. "איך חתמת לאבא? לא ראית שהיה כתוב על המסמך 'שעבוד נכסים'? ולמה את לא נכנסת לחשבון ובודקת?" ומה אשיב להם, שאני בקושי זוכרת את הקוד לכספומט? שאבא אחראי על הכסף מאז ומתמיד? שהוא דאג לכך שלא אבין. גם כשכבר ניסה להסביר לי, ברגע שהוא היה אומר איזה צירוף מילים כמו סאב פריים או אפילו שער הדולר באותו רגע הייתי נרדמת. אולי הוא אלחש אותי בכוונה. בהתחלה התעקשתי, תסביר לי ככה שאני אבין. קח אותי לבנק, ביקשתי. אבל מהר מאוד ויתרתי, חיי הרווחה שלי היו פטורים מחישובים ומעלויות. המצב הזה היה לי נוח. עד אתמול כמובן. עד שניצה התקשרה ושאלה אם יש לנו עוד נכסים לשעבד.

אני רואה עכשיו את הבעות התדהמה על הפנים של הילדים שלי. הם כבר גדולים והיה עליהם  להצמיח עמוד שדרה משל עצמם, ובמקום לנחם אותם  בא לי להוריד להם סטירה. שניהם נראים כל כך חסרי אונים, כל כך מפוחדים. גדעון החזיק את כולנו עם הלשון בחוץ. רצנו אחרי תשומת הלב שלו כמו להקת כלבים שרצה אחרי מקל עם נקניקיה. החיים שלנו התנהלו כאילו העולם הוא ריזורט של קלאב מד והחרוזים באמת מחליפים את הכסף. אבל עכשיו הווילון הוסר, השקר נחשף והטלפון מהבנק מבשר לנו שאבא הימר על הכול.

"גדעון עשה שורט על כמה חברות הימורים אונליין. שתיים בנאסד"ק, שתיים באנגליה וחברה אחת סינית שמייצרת דחפורים," אמרה ניצה. "אני מתקשרת כי אתם חשובים לי וכרגע זה לא נראה טוב. אתם קרובים למרג'ין קול. ואני צריכה לדעת אם יש לכם עוד נכסים לשעבד?" אני מעבירה בקלילות את הנייד לשירה, כי כל מה שניצה כרגע אמרה זה סינית, אינדונזית, ג'יבריש,  ומשוואות עם שני נעלמים גם יחד. אמרתי לה שהשארתי את האש דולקת, ואני רצה לכבות אותה. והצעתי לה לדבר עם שירה. היא מכירה את שירה. שירה עובדת עם גדעון. משהו היא צריכה לדעת אחרי כל השנים האלה. ונפניתי לסלון רק כדי לנחות על הספה מול גדעון. תמונה משפחתית – אני על הספה, גדעון מולי, מולו הטלוויזיה על נשיונל ג'אוגרפיק, ושירה צועקת.  "את מוכנה לא לדחוף לי את הפלאפון לפנים?" אני שומעת את קולה קורא אחרי גבי המתרחק. בזווית העין אני מבחינה בחוברת שכתוב עליה "הנגב – מלחמת קיום במדבר". ומהמטבח אני שומעת את שירה מרימה את הקול על ניצה ומאיימת לתבוע את הבנק. ואני נזכרת שלפני כמה ימים גדעון סיפר לי בהתלהבות, אפרופו חברה סינית שמייצרת דחפורים, שיש לו איזה רעיון להשקיע במיזם של חפירת מחילות לנגב. משהו עם קפסולות שיעבירו אנשים מהמרכז לדרום, מיזם שיאפשר הקמת יישובים בנגב כי אין יותר נדל"ן במרכז. במקום לגלות עניין הטחתי בו שהוא משועמם. שזאת הבעיה שלו בחיים.  שהוא  רואה חשבון שמתעסק כל היום במספרים והוא מחפש תעסוקה. משהו שיגרה אותו. לחלוחית. וזה מובן. אבל במקום לבלבל לי את המוח עם כל מיני רעיונות מגלומנים שגנבת מאילון מאסק, אמרתי לו, לך ותפתח לעצמך תחביב משל עצמך. חשבתי שהמילים אלה שלי איפסו אותו. כי מה לעזאזל יש לו עם מחילות וקפסולות לנגב. הוא לא בן גוריון, רחוק מזה, הוא קפיטליסט. גדעון לא הגיב. יצאתי מהמטבח, כיביתי את האור בהיסח הדעת, וגדעון לא הגיב גם לזה.

נשכבתי במיטה הזוגית אבל הוא לא בא למיטה. הוא כנראה נעלב. אבל עכשיו שאני רואה את החוברת הזאת מונחת על השולחן ואני מבינה שלא הצלחתי להוציא לו את זה מהראש.

אני נכנסת הבייתה אחרי יום עבודה עם הספק נדיר. בבוקר הייתי עם לקוחות באולמות תצוגה של שני יצרני חלונות, בצהריים בחרתי גופי תאורה ואחר כך עוד קפצתי למשרד כדי לסיים תוכנית ריהוט לפרויקט של המשתלה. השורְט* של גדעון המריץ אותי. הייתי מלאת חיוניות. הכסף אמנם הולך ומתכווץ ואיתו גם הנכסים אבל אני מרחיבה את הפעילות שלי, משחיזה ציפורניים וחוזרת להיות הלביאה שהייתי אי אז בראשית הכרותינו.

כשאני נכנסת לדירה אני רואה את גדעון בדיוק במקום שבו השארתי אותו.  בוהה בחושך בנשיונל ג'יאוגרפיק. שוב להקת קופים, שוב איגואנה נמלטת מנחש, שוב לביאה ואריה מזדווגים. אני לא טורחת להגיד לו שלום אפילו. זה כבר מזמן מיותר. לא מגיע אפילו הד מהצד שלו. אני מוזגת לעצמי כוס יין ושמה לו בצלחת שאריות שהבאתי מהטייק אווי שהזמנתי לי למשרד בצוהריים. הוא עט על השלל כמו כלב לקראת הבונזו שלו. היה רעב. מסכן, אולי בפעם הבאה אשאיר לו קנקן מים.

שמתי לב שבזמן האחרון גדעון הפסיק לאכול בשר, אולי עולם החי משפיע עליו באיזה אופן. הילדים רוצים שאני אדבר איתו, אדבר על ליבו, אבל אין לי מצב רוח לזה. אני אפילו לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים.

"הוא יחזור לעצמו דוקטור? הוא יתעורר? הוא ידבר? הוא יענה? הוא יהיה שוב שמח? ומתי זה יקרה? יש איזה משהו שאתה יכול לתת לו? ומה איתי? יש לך משהו בשבילי?"

גדעון היה מהמר מאז שהכרנו. תמיד עם חצי רגל באיזה אסון שעמד להתרגש עלינו, אבל תמיד גם ניצל בזמן. אהבתי את האש הזאת שלו, את החיים בצל הסכנה. אני זוכרת את הפעם שבה הלכתי לאבא שלי לבקש הלוואה, לגדעון לא היה פרצוף לבוא אליו, זה היה אחרי איזה משבר פיננסי גדול שגדעון היה ממונף עד הצוואר. אבא שלי הסתכל עליי בבוז, ירה לעברי את כל המילים האכזריות שהוא שומר למצבים כאלה, וחתם ואמר ש"גדעון הוא סוס מת." ככל הנראה הוא דיבר על עצמו, בכל מקרה ניבא את עתידו,  כי אחרי שנה אבא שלי נפטר וגדעון הקים את העסק שלו, ועוד איזה עסק. "פמילי אופיס" כפי שכתוב בלוגו של המשרד – "דאגה וניהול של העושר המשפחתי." הכוונה לעושר המשפחתי של אחרים, עשירים ממנו. ואולי פה קבור הכלב, כי כמה זמן אפשר לנהל לאנשים עושר בן דורי שכמוהו לא היה לגדעון מעולם וכנראה גם לא יהיה. כמה שעות מהחיים שלך אתה יכול לתת כדי להבטיח שמשפחת אצולה שיונקת את הנפט של המדינה תמשיך לחיות באושר ועושר לעולמי עד. ולא שהיה חסר לנו משהו, אבל הבית הפרטי עם החצר תמיד ייראה יותר קטן מול שני הדונם הנוספים של השכן.

יש ימים שאני חושבת שהייתי צריכה לחבק אותו יותר, להסתכל לו בלבן של העיניים ולהגיד לו –  כל הכבוד אהוב על מה שבנית בשתי ידך, אין כמוך גבר. אני שמחה ומאושרת וגאה ולא צריכה יותר שום דבר מלבד אהבתך. אבל לא אמרתי. הטקסט הזה מעולם לא יצא לי מהפה. גם אני רציתי עוד.

אז כנראה שהמזל שלנו נגמר. אולי אנחנו נענשים על כל הטיסות במחלקה ראשונה, על השפים הפרטיים, על מאמני כושר, על התאווה שלנו. אולי הפקרנו את העתיד הכלכלי של הילדים שלנו.  לא חשבנו, לא חישבנו לא חיינו במסגרת התקציב שהכתבנו לעצמנו. לא הכתבנו. השתנו בקשת על העתיד ועל חיי המשפחה והתנהגנו כאילו לכולנו יש תחליף. את הילדים איפסנו איפשהו במושב האחורי, אפשרנו להם לגדול עם המורה הפרטית והתחליף אב והתחליף אם. הפכנו אותם לצופים מושבעים בקרקס הנוירוטי של ההתעשרות המהירה וההפסד העוד יותר מהיר. אולי לא הייתי אמא כל כך טובה, על אף שניסיתי, אני עוד צריכה לחשוב על כל זה. לא עכשיו בכל מקרה.

כי עכשיו האינטרקום מצלצל והבחור הצעיר, הצייר הזה שפגשתי קודם בבר, נכנס למעלית ועושה את הדרך אליי. לא עוברת דקה והוא כבר אצלי בדירה ואני שואלת אם הוא רוצה יין והוא עונה לי, בירה. כן, יש לי בירה איפשהו שם במקרר. הוא שואל אם אפשר לעשן. תרגיש חופשי, אני אומרת אף על פי שלא מעשנים אצלנו בבית. הוא מביט במנורה ואני אומרת שזה "אינגו מאורר" מקורי. לא ניכר בו שהוא יודע במי מדובר. צייר שרושם עם פחם, לא מבין בעיצוב פנים. העיניים שלו נחות על הציור של ניר הוד, אוהב? אני שואלת והוא אומר, "מעריך". אני שומעת בקול שלו את הביקורת, אבל הציור הזה העלה את הערך שלו פי שלוש מאז שקניתי אותו אז אולי זה זמן טוב לממש נכסים. טוב שניצה לא ראתה אותו. היא כבר היתה משעבדת לי אותו. בינתיים הוא מגלגל לעצמו ג'וינט ואני עוקבת אחרי הלשון שלו שנצמדת לפס הדבק של הריזלה, מלחחת אותו מימין לשמאל. "האומן הוא כמו ישו שמקריב את עצמו," הוא אומר ברצינות תהומית, "כדי להביא חתיכה מהממשי", ועוד איזה משהו על מחיקה וגילוי וקפיטל וכניסה וזיוף מול האמת הטהורה וכל מה שאני מצליחה לעשות הוא  להתרכז במצבורי הפחם הזה שנתקעו לו מתחת לציפורניים. אני מדמיינת איך הוא לופת אותי בצוואר ומלכלך.

אבל אז הוא נתקל בגדעון שיושב על הכורסה. הכול מפני שגדעון החליט פתאום להשתעל. ולרגע רובצת מעל החדר אי-נעימות. והוא שואל אותי, מה? והוא שואל אותי, איך? והוא נבהל כל כך יפה ואין לי ברירה ואני מספרת לו סיפור מכמיר לב על גבר שהחיים ריסקו אותו. אחד  שנכנס יום אחד הבייתה, אחרי יום עבודה, התיישב על הכורסה והרים ידיים. והוא מקשיב ומתהפנט וזה עובד, זה מצליח כי אני יודעת שהוא לא ילך. למרות המה ולמרות האיך.

קרוב היום והכספומט לא יוציא לי יותר כסף. מה שאני מרוויחה לא קרוב אפילו לרמת החיים שאני מורגלת בה. הייתי אמורה להתפרק עכשיו אבל אני מחושמלת. כנראה יש איזו הנאה חולנית בנפילה. אין לי מה לאבד יותר, ואני מרגישה כאילו הוסרה ממני משקולת כבדה. כל המדיטציות, המיינדפולנס, כל הריטריטים שבעולם לא הצליחו להביא אותי לנקודה הזאת בזמן. לרגע המזוקק הזה של כאן ועכשיו. הכרתי בחור חדש בבר… הכרתי בחור חדש… המילים מתנגנות לי בפה כמו סוכריות קופצות. הוא ממשיך להביט על גדעון, בוחן אותו כאילו היה איזה פסל או מיצג. ושוב אני נמשכת לכפות הידיים שלו, לציפורניים השחורות. אני מדמיינת שהן מושכות לי בשיער. "אולי תצייר אותו?" אני אומרת. אבל הוא לא מצייר בהזמנה. "עשיתי את זה פעם והרגשתי כמו זונה," הוא אומר. לכל אחד יש מחיר אני חושבת ובעצם אני אומרת את זה בקול רם. והוא צוחק. אני משעשעת אותו. וזאת פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שמישהו מבחין בי, שמישהו רואה אותי ולו לרגע וצוחק, שמישהו משועשע ממשהו שאני אומרת.

*שורט – מכירה בחסר מאנגלית short. שיטה לעשיית רווחים כשערכו של נכס בסיס סחיר בשוק ההון נמצא בירידה.

***

 

דפנה רובינשטיין היא יוצרת עצמאית בתיאטרון, מחזאית ובמאית. כתבה את המחזות 'פנסיה מוקדמת', 'קרוב לבית', 'כל הזמן שבעולם', 'הדה'. ביימה וכתבה הצגות עם אסירים בכלא. ממקימי ארגון יוצרים בתיאטרון. כותבת במקביל לרומן גם את המחזה 'האישה שהחליפה את בעלה ברהיט' שיעלה בשנה הקרובה.

דפנה היא גם בוגרת סדנת מאסטר קלאס רומן בהנחיית אילנה ברנשטיין