'הספר הלא נכון' הוא ספרך השישי ומסתמן שהוא נכון בהחלט! אנחנו חיים בעידן שבו כולנו כותבים אבל בעצם לא תמיד יודעים איך מתחילים את הכתיבה או איך ממשיכים אותה. האם יש רגעים שאת מזדהה עם רונה, הדמות הראשית ברומן? מהי המוטיבציה שלך לכתיבה?
יש הרבה רגעים שבהם אני מזדהה עם רונה. למעשה, אני מזדהה עם כל הדמויות שלי: לעולם לא אכתוב דמות שאני לא מבינה, גם ברגעיה הגרועים ביותר, כי אם אני לא אבין אותה – איש לא יבין אותה. אני מזדהה עם הלבטים והקשיים של רונה סביב כתיבה – מה ראוי להיכתב, מי ראוי לכתוב; אני מזדהה עם המתחים שמעסיקים אותה, בין זוגיות לנפרדות, בין אימהות לנפרדות, בין כתיבה לחיים עצמם; אני מזדהה עם המחשבות שלה לגבי המקום שראוי לה לתפוס בעולם. אבל אני חושבת – או מקווה – שאני מזדהה איתה בגלל שהדברים שמעסיקים אותה אוניברסליים ומעסיקים בדרך כזאת או אחרת את כל הנשים ואת כל האנשים באשר הם שם – גם את האנשים ששונים מאוד מרונה, כמוני. זה היופי בספרות וזאת גם אולי התשובה לחלקה השני של שאלתך: ספרות מגלה לנו שאנחנו לא לבד בחולשותינו, וזה גילוי מנחם ומסעיר.
מאיפה את שואבת את הרעיונות לדמויות בספרים שלך? עד כמה לדעתך זה לגיטימי לכתוב על חברים, על משפחה, על מכרים?
אני גונבת חתיכות קטנות של אנשים כל הזמן: מזה אני גונבת איזו מניירה, מההוא – אנקדוטה שסיפר, ממנה שומה בצורה שמוצאת חן בעיני ומההוא הבעה. אבל אני אף פעם לא גונבת אנשים שלמים – את הכל אני רוקחת לכדי אדם חדש, חד פעמי, שלא היה כדוגמתו ולא יהיה – בדיוק כפי שהאנשים מחוץ לספרים הם כאלה. בכלל, אני מאמינה שבין אנשים בספרים ובעולם "האמיתי" אין שום הבדל, למעט אחד: אלה אתרע מזלם – או התמזל, תלוי את מי שואלים – להיוולד בעולם האמיתי, ואלה התמזל מזלם – או אתרע – להיוולד בספר. מלבד זה – אלה ואלה בני אדם, ולראייה, אנחנו מתעניינים בהם, רוצים לקרוא עליהם.
אחר כך אני מתחילה להקים אותן לחיים: אני מחברת לדמויות ביוגרפיה, מרכיבה להן משפחות, חיי נפש, מנהגים, תחביבים, ערכים ועוד ועוד – כל הדברים שאדם מורכב מהם. לפעמים אני תוהה האם זאת המשמעות של המילה "דמיון" – הדברים האלה שנולדים על הדף, יש מאין, ושאינם מבוססים על אף אחד. אני תוהה הרבה לגבי משמעותה של המילה הזאת, מכיוון שלי נדמה שגם הדברים האלה, שנדמה שאני ממציאה, נקטפים מן העולם "האמיתי", הקיים כבר – מחוויותיי שלי, מניסיוני ומרשמיי בתור אדם בעולם הזה. אבל זה כנראה הדבר הקרוב ביותר לדמיון שאני מכירה.
לגבי כתיבה על משפחה וחברים – כמובן שהיא לגיטימית, כל אדם חופשי לעשות כרצונו כל עוד הוא מוכן לשלם את המחיר. זאת שאלה פרטית, של יחסים ולא של אתיקה ספרותית. אני כן יכולה להגיד שמעטים האנשים שמרוצים מהאופן שבו הם מוצגים בסיפור, בהנחה שהוא מבוסס עליהם ובהנחה שהסיפור טוב: ספרות טובה מציגה את תוכם של אנשים, לא את ברם, פולשת למעמקי הנפש, ומהזווית הזאת אף אחד לא נראה טוב.
האם ישנה דמות מספריך לאורך השנים שאת אוהבת במיוחד? מדוע?
כרגע אני דלוקה על מירב גלאס, הבעלים והעורכת הראשית של הוצאת הספרים הרומנטית-ארוטית "אדם וחווה" מספרי החדש, "הספר הלא נכון". אבל האמת היא שאני באמת ובתמים אוהבת את כל דמויותיי. בכולן טמונות – גם אם מוכמנות היטב – חתיכות קטנות ממני, עם כולן ביליתי שנים ארוכות של כתיבה וכולן הפכו לחלק מהחיים שלי מרגע שיצא הספר לאור והפך לנחלת הקוראים. הן הפכו לדמויות בעולם, לבני משפחה. דפוקים לפעמים, אפילו בלתי נסבלים – אבל משפחה.
למי כתבת את הספר? מי חשוב לך שיקרא אותו?
כמו את כל ספריי, גם את הספר הזה כתבתי לכל האנשים שמתעניינים באנשים אחרים ובעצמם. זה הפילוח הכי מדויק שאני יכולה לתת, ואני מודעת לכך שהוא לא פילוח בכלל. עם השנים למדתי שיש משהו יומרני ואפילו טיפשי בלדמות שאני יודעת למי הספר "מתאים" – לאנשים כאלה ולא לאנשים כאלה. מה אני יודעת? אני יושבת בחדרי, לבד, עם הטקסט הזה בן עשרות אלפי המלים, במשך חודשים ושנים – אני בקושי יודעת אם הוא יהיה מובן לעוד אדם אחד בעולם מלבדי. וכשמתברר שיש מי שמבין, שאני לא לבד – זה אחד הדברים הכי קרובים לנס שאני מכירה.
האם יש לך דמות שממתינה במגירה ל'ספר הנכון'? שכתבת אותה ועוד לא מצאה את דרכה לספר?
יש לי במגירה דמויות – לא רבות – שהיו חלק מספריי בזמן הכתיבה, אבל בשלב מסוים הודחו מהספר: לפעמים בגלל שלא תרמו לעלילה באמת, לפעמים מסיבות אחרות. אני חשה כלפיהן אשמה נוראית, זה נראה לי מאוד לא יפה, להכניס דמות לספר ואז להעיף אותה, כך שהייתי שמחה אם בסופו של דבר הן היו מוצאות את דרכן לספר אחר. איכשהו, אני בספק. לכל ספר העולם שלו, הטון שלו, האנשים שלו, ואני לא בטוחה שבאמת אפשר "לייבא" דמויות מנוחות לתוך ספר חדש. הדמויות ההן הן חלק ממי שהייתי פעם, ואולי בעצם גם לא הייתי אז – לראייה, הן לא באמת ראו אור.
"הספר הלא נכון" מאת נעה ידלין בהוצאת כנרת־זמורה־דביר
