היי עילי, איך הכתיבה בימים אלה? מה אתה כותב? אם בכלל?
הרבה שנים נפלתי למשבר כתיבה, או יותר נכון שתקתי, ויתרתי על המעשה, חיכיתי שמשהו יקרה וזה יחזור. חיכיתי לתחושה: כמו מבט צלול, אולי לכוח רגשי, תשוקה אמיתית שהיא ביסודה בריאות גדולה. השלמתי עם העובדה שעדיף לחכות כל עוד זה לא קורה. היה לי טוב גם עם מה שעשיתי. דווקא בשנה האחרונה חזרתי לכתוב. אני כותב עכשיו סיפורים קצרים, שבמרכזם אנשים פשוטים במצבים רגילים מאוד. משהו קורה להם, הם יוצאים לרגע מהשגרה ומתעמתים עם עצמם, אבל די מהר הדברים שבים לעצמם והחיים חוזרים למקומם, אולי. זוג מבוגר יושב בקפה ולגבר יש דבר חשוב להגיד, איש נוסע כל יום לחיפה ורואה תאונה מול עיניו, צעירה נכנסת להריון ומרגישה שהשכן צופה בה. אישה שאיבדה את בן זוגה לפני שנים, ונוהגת לאכול מרק חריף, אחת לכמה זמן. הלשון מנסה להיות ברורה, ישירה, אבל גם מהודקת, כך שנשארים פערים, חוטים פרומים, בתוך המובן מאליו.
זה אולי מוזר לכתוב על דברים קטנים כאלה דווקא עכשיו, כנראה שאנחנו פועלים תמיד בריבוי זמנים (על פי צווים שונים ולא ידועים): היצירה אולי נובעת מזמן אחר, לא מזמנה של המציאות. היא נמצאת בקשר עמוק עם המציאות, היא זקוקה לשקט גדול ולריחוק מסוים, אנחנו כותבים במגע עם מה שקורה, אבל יש לה תנועה וירטואלית משלה, חולשות ותעצומות משלה, חלומות ומפגשים וקולות שאינם קשורים דווקא במה שקורה.
מה חלמת להיות כשתהיה גדול?
בגיל צעיר חלמתי להיות כדורגלן, ואחרי זה אולי פסיכולוג, אני חושב, כי אהבתי שיחות נפש. מאוחר יותר היה את החלום של המוזיקה, להיות בלהקה, למדתי לנגן בכלים מוזיקליים (ניגנתי תופים כמה שנים טובות). כשהתחלתי לכתוב, ועם הזמן לקרוא באופן קבוע ובלתי מתפשר, רציתי לעסוק ביצירה. בתיכון למדתי אמנות וספרות וקצת פילוסופיה (לא היה אז קולנוע ותיאטרון ומוזיקה), הקמתי עם חברים עיתון חתרני של סיפורים קצרים שראה אור פעם בשבועיים בהוצאה עצמית. אפילו כתבו עלינו במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", באמצע שנות התשעים.
מתי החלטת להיות סופר? האם יש רגע כזה שבו מחליטים להיות סופר? האם למדת על מנת להיות סופר?
אני לא יודע אם מחליטים להיות סופר. הספרות (או יותר נכון הכתיבה) היא פרויקט חיים. הכתיבה אם אפשר להגיד היא דרך שבה אפשר ללמוד לחיות. כי לחיות, זה לא עניין אוטומטי, צריך לחשוב איך לעשות את זה, איך לרצות בזה. במילים אחרות, הכתיבה היא מלאכה (של החושים, של הרגש) שעיקרה: איך לקבל את מה שקורה לך (את האהבה, את האסון), ואיך לבקש להיפתח ולהיות ער לכל מה שאתה לא יודע על הדברים ועל עצמך.
בשלב מסויים, נסעתי לפריז ללמוד ספרות ואסתטיקה. חייתי שם כשש שנים באופן מלא והתמסרתי לקריאה בספרות מודרנית, אבל גם לצורות שונות של מחשבה ואמנות שהתפתחו בצרפת במאה העשרים. אני חושב שמעבר לסקרנות האינטלקטואלית ולהבנה שחיי הרוח הם דבר שיש בו אמת גדולה, ניסיתי לשאול דרך הקריאה והלימוד: מהי יצירה? מה צריך לכתוב היום? איזה ספר אפשר ליצור שעדיין איננו? איך צריך לכתוב בתחילת המאה העשרים ואחת?
ספר על שגרת הכתיבה שלך. איך מגיע הרעיון לספר? כמה זמן לוקח לך לכתוב אותו? איך מתבצעת עבודת העריכה? מה משפיע על תהליך הכתיבה שלך?
שגרת הכתיבה היא קודם כל שגרת עבודה, אני קם לעבוד. ומנסה לעבוד כל עוד תנאי החיים מאפשרים לי. בתוך יום העבודה, יכולים להיכנס דברים רבים שקשורים בכתיבה, גם הרצאה באוניברסיטה או הכנה לסדנת קריאה וכתיבה, כתיבת דוקטורט או עריכה של טקסט אחר או תרגום, יכולים להיות מעין מעשה כתיבה, לא פחות חשוב.
אני לא יודע אם יש מתכונת לכתיבת ספר: לפעמים מגיע רעיון, או קול או מעשה סגנוני (מקצב), לפעמים זה שילוב של סיפורים שסיפרו לי, שהייתי עד להם או קרו לי. לפעמים זה קורה מתוך הקריאה בסופרים וסופרות אחרים, מגיע איזה דימוי של יצירה שמעורר צורך ליצור בעצמי, לבנות יצירה, להיבלע בזמן האחר של היצירה. בעבודה על ספר או על סיפור, אני מרגיש הרבה פעמים, שזה כמו טירדה עמוקה, שאלה קשה, או בעיה חסרת פענוח; מעין סבך חוטים בלתי ניתן להתרה שצריך לטוות אותו מחדש, להרכיב אותו, ולתת לו מקום; לתת לו מרחב תנועה בלתי רגיל, כך שבמהלכו לא ינתנו תשובות והנחות, אלא הכול יעשה מסתורי יותר, הכול ידחק וימתח באופן לא ברור, כך שמעשה הפענוח רק יגרור תסבוכת גדולה יותר. מהבחינה הזו, יש איזו סכנה בכתיבה, יש איזה מאבק שתובע ללכת עד הסוף.
ספר על דמות מספריך שהיית רוצה שתהיה לה נוכחות גם במציאות שלנו היום. אם היית יכול לדבר איתה, מה היית אומר לה?
אפשר לתאר את הדמויות בספרים כמו התחפשות או העמדת פנים. הכתיבה מעבירה את הכותב תהליך של גלגול, זה משחרר להיכנס לדמות, להשתנות, להיות מישהו אחר. ובחזרה, בדרכה של הדמות, לגעת בדבר עמוק יותר שקשור בעצמי באופן אישי או בלהיות אדם באופן כללי.
אני לא מצליח להתעניין בדמויות שלי כמכלול או כזהות, אני אוהב במיוחד רגעים שבהם הדמויות מתבוננות בעיניים פעורות בעולם: מבט על ציפורים (דרורים קטנים אל מול המון התיירים) ברחבת הנוטרדאם; אב וילדה מסתכלים מהמרפסת אל הרחוב; מבט של אישה אל עבר השמיים, היא עושה רשימות פשוטות (בנאליות כמעט) של המראות המתחלפים: "השמיים ריקים מעננים. בהירים בוהקים וכבר לא מסנוורים. אפשר להסתכל באור השמש. אחר הצהריים יכסו ענני נוצה. יתפזרו עד שעת השקיעה."
ולסיום, מה אתה קורא עכשיו? או איזה ספר קראת לאחרונה והרגשת שהוא מצליח לחדור את המעטה הדק של העור והיית ממליץ לאחרים ולאחרות?
הספר האחרון הרציני שקראתי הוא "שבי הקסם של לול ו. שטיין" של מרגריט דיראס. זה ספר תובעני מבחינה סגנונית וספרותית, ואפשר לדמות את הקריאה בו לביקור בעולם זר, בעולם אחר.
ספר אחר שקראתי שוב לאחרונה, והוא תמיד מפתיע ומתגמל באופן מיידי, שופע ומענג, אלה הסיפורים של קלאריס ליספקטור במיוחד מתוך "קשרי משפחה".
תודה רבה עילי! שנדע ימים טובים ונכתוב ביחד!
עילי ראונר הוא סופר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם ארבעה ספרי פרוזה, ביניהם "עריק" (ידיעות ספרים, 2015) "בשבח המלחמה" (כנרת זמורה־דביר, 2019), ספרו האחרון "השחקן וסיפורים אחרים" (הוצאת פרדס, 2022). במאי הקרוב תיפתח במגירה סדנת סיפורי חיים בהנחייתו.