היי שני, מה שלומך?
שלומי טוב ממש. ימים מלאים אקשן.
מרגש. אז ספרי לנו מתי החלטת להיות סופרת? האם זאת הייתה החלטה מודעת או שמשהו הוביל אותך לכתיבה?
אני כותבת מאז ומתמיד. אם להניח בצד את מאות המכתבים שכתבתי בהתמדה במשך שנים ארוכות, לחברות מטיולים שנתיים, לחברים מקורס מד"צים ומהצבא, כמו גם לחבר החייל שאח"כ התחלף בחבר חייל אחר, המון שנים כתבתי בעיתונות ובבלוגים, בפלטפורמות כאלו ואחרות. מתוך ההבנה שזאת החליפה שבה אני מרגישה בנוח יותר מבכל חליפה אחרת, דבר הוביל לדבר. סופרת אני לא חושבת שהחלטתי ביום בהיר אחד להיות, אלא פשוט נהייתי, תוך כדי תנועת הכתיבה של ספרים – זה שבחוץ וזה שבתהליך הכתיבה בימים אלו ממש. פשוט הרשיתי לעצמי בשלב מסוים להגיד את זה בפה מלא, בגו זקוף ובהתכוונות מלאה – זה מה שאני. מה שכן, אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להתמודד עם האתגר שבכתיבת ספר ראשון. זה קרה לפני משהו כמו שש שנים, בסיומה של סדנת כתיבה. אני מאד מחבבת סדנאות כתיבה. דברים משמעותיים קורים בהן.
מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
חלמתי להיות גרפיקאית. המון שנים גם האמנתי שזהו החלום האמיתי של כל בחורה בת 25, כי מה יותר נחשק בעולם הזה מלהיות גרפיקאית? (או ככה חשבתי). אז נהייתי גרפיקאית. מעצבת גרפית. הקפדתי עם הטייטל המלא, מעצבת גרפית, כדי להתחבר למהות, אבל זה לא קרה. עשרים שנות עיצוב גרפי לא הצליחו להביא אותי לומר, ובטח ובטח שלא להרגיש, שזה הדבר שלי. ככותבת לעומת זאת, אני מרגישה הכי דג במים הנכונים לי.
ספרך "חג המשק" הפך תוך זמן קצר לרב מכר. כמה זמן לקח לך לכתוב אותו? איך התבצעה עבודת העריכה? מהי העצה הכי חשובה שהיית נותנת לעצמך במבט לאחור?
הדראפט הראשון, המשמעותי, נכתב בתשעת חודשי קורונה, אבל אם להתייחס לזמן ברוטו, מיום ההכרזה "אני מתחילה לכתוב ספר" ועד שיצא – אנחנו מדברים על שלוש וחצי שנים.
"חג המשק" מוגדר כקומדיה רומנטית שמתרחשת בקיבוץ. עם הזמן אני יותר ויותר מבינה לעומק, שהאימפקט שלו על הקוראים הוא הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי. יש קהל מאד גדול של בני דור ההורים שלי ובני הדור שלי, ילידי שנות השבעים, שהישראליות שבו מזכירה להם את עצמם של פעם, במיוחד בכל הקשור לקיבוץ. הקיבוץ בספר הזה נושא תפקיד משמעותי מאד, הרבה יותר ממה שהבנתי כשכתבתי אותו, אם להודות על האמת. לכאורה זה סיפור אהבה פשוט אבל האמת היא שהאהוב האמיתי כאן – בלי ספוילרים – הוא הקיבוץ. מה שנקרא בימינו אנו, לצערי, דל"פ. דעה לא פופולרית. זה אולי אם תרצו מכתב אהבה, געגוע ופרידה מהקיבוץ של פעם ומהקיבוץ שלי, בתור מי שלא חיה בו כבר עשרים שנה אבל מאד מאד אוהבת ומתגעגעת. הבית שהיה ביתי.
עם זאת, זה נשמע קצת כבד אז אני אגיד – זה ספר קומי. מאד קליל ומאד נהניתי לכתוב אותו. אני מודה שהיו רגעים שהצחקתי את עצמי בתהליך הכתיבה, דבר שבפירוש ביקשתי לעצמי בספר הזה. רציתי ליהנות.
לעניין העריכה – היה לי חיבור מיידי וחזק מאד עם תמר ביאליק, העורכת שלי. היה בינינו פינג פונג של סיעורי מוחות. דמויות נולדו והלכו לעולמן, תפניות בעלילה קרו כך או אחרת, זאת היתה עבודה מרגשת שנהניתי ממנה מאד, גם אם סיזיפית. יותר מהכל היתה לי קשה הציפייה, בין לבין. למדתי הרבה על סבלנות, דחיית סיפוקים וכמה חשובה הדרך הארוכה.
העצה הטובה ביותר שהייתי נותנת לעצמי בדיעבד – לא לפחד לא לדעת, לא לפחד לכתוב שטויות, הנייר סופג הכל והכל מחיק עד הרגע האחרון. ויותר מהכל – זמן זה נהדר. לא למהר לשום מקום, תהליך ארוך הוא תהליך מעמיק. רק טוב צומח ממנו. וגם – תמיד להקשיב. אני מאד אוהבת ללמוד מדעות ורעיונות של אחרים, במיוחד אם האחרים הם תמר ביאליק.
האם הנושאים שאת כותבת עליהם משתנים ברבות השנים?
ודאי. בחג המשק היה לי ברור שאני כותבת קיבוץ. הייתי צריכה להיפרד מהקיבוץ שבתוכי ובעיקר להוציא אותו ממני ולפנות מקום לכל דבר אחר. על אף שרבים מהקוראים שלו מצהירים שהם מחכים לספר המשך, אני אומרת חד משמעית – לא יגיע ספר המשך לחג המשק. הספר שאני עובדת עליו עכשיו הוא שונה בתכלית. זה מסע חדש שיצאתי אליו.
במה את עוד עוסקת מלבד כתיבה?
בימים אלה אני בעיצומו של מסע הרצאות ומפגשי קוראים בכל הארץ, בעקבות "חג המשק". זה מרגש מאד, אני פוגשת קהל מקסים וחם, קשוב ובקיא, שממש בא במיוחד לשמוע אותי ומצטט מהספר, לא יכולתי לאחל לעצמי יותר מזה.
מעבר לכך, אני מכשירה ומלווה מרצים בבניית הרצאות בסגנון טד ובכלל – הרצאות אישיות. במקביל כבר כמה שנים אני מנחה סדנאות כתיבה בפרויקטים מיוחדים שמחברים בין סטודנטים ומשתתפים מטעם משרד הביטחון. בימים אלה למשל, אני מצויה בעיצומו של פרויקט עם אגף משפחות שכולות, לציון חמישים שנה למלחמת יום כיפור. אני מנחה בפרויקט הזה שלוש קבוצות כתיבה – שתיים בארץ ועוד אחת בזום עם משתתפים מחו"ל.
והכי חשוב – ממש בקרוב אני פותחת סדנת פרוזה למתחילים – כאן ב"המגירה", בתל אביב. אני לא יודעת מה יותר מרגש אותי – הקבוצה החדשה או התל אביב הזה, פעם בשבוע (דיברנו על זה שאני מושבניקית מהגליל התחתון?).
איזה ספר למעשה נכתב עליך ואנחנו לא יודעים את זה?
שמנונית, של ג'ודי בלום.
מה מונח עכשיו ליד המיטה שלך? מה את קוראת כרגע?
כרגע אני קוראת את "אילו נולד איטלקי" של שי אספריל אבל ליד המיטה שלי מונחים הרבה ספרים, משהו כמו 15, ואני מזפזפת ביניהם. ספרי שירה, פרוזה ואפילו נעורים. אני אוהבת לחזור אל ספרים שקראתי לפני המון שנים ולבדוק עם עצמי מה אני חושבת עליהם היום. למשל "מלפפונים חמוצים עם שוקולדה", שהערצתי בנעורי.
ולסיום, תמליצי לנו על ספר?
לפני שבוע קראתי שני ספרים שכל אחד מהם מעולה בדרכו בעיני. "השופט" – של שי אספריל (לא הכרתי אותו והוא גילוי אמיתי וסופר מומלץ) ו"אנומליה" של ארווה לה טליה, שהפך לי את הראש ממש. המלצתי החמה – תקראו את שניהם.
תודה שני! איזה כיף שאת איתנו 🙂