האם יש רגע מסוים שבו את מחליטה שהרעיון יהפוך לספר?
על פי רוב נשארת שארית מהספר הקודם. כדימוי אפשר לומר שאני משתמשת במחמצת שאור. כלומר אני מתפיחה את הספר הבא עם אותה מחמצת שאותה יצרתי בספר הראשון. מובן מאליו שבכל פעם הלחם האפוי שונה היות ששאר המרכיבים משתנים, ולא פחות חשוב משתנים גם הכלים העיצוביים של הטקסט ולמעשה כל דבר שמשפיע על הנרטיב.
ישנם כמה נושאים שמעסיקים אותי מאז שהתחלתי לכתוב, לפני שלושים ואחת שנה. בכולם כאחד הדמות הנשית היא זו שסביבה חג הסיפור. היא זו שמקדמת את העלילה. במידה רבה הדמויות האחרות הן לוויינים שלה, דמויות משנה שנועדו לתמוך בדמותה, להאיר אותה מזוויות שונות. בין שאר הנושאים שמעסיקים אותי, אני כותבת על אימהות מסוכסכת עם עצמה, על חוויות של נטישה והינטשות, על מעמדה של האישה במשפחה, על יחסים בין אחיות ובין פרטים אחרים במשפחה, על יחסי הכוחות במערכת זוגית, על מעמדה של האישה במשפחה ובחברה, על אהבה, על אונס. ואם לחזור לשאלה – לעתים קרובות הרעיונות שצצים במהלך הכתיבה אינם מוצאים את מקומם בהכרח בספר שאני כותבת באותו זמן, ותובעים התייחסות מעמיקה יותר מאשר השתלבות כסיפור צדדי ברומן, ואגב כך ממתינים בסבלנות ונכתבים בספר אחר.
מהו הרומן שאת מצטערת שלא את כתבת, ומה הופך אותו לכזה?
אין רומן מסוים שאני יכולה להתייחס אליו באופן הזה. יש סופרים וסופרות שאני אוהבת מאוד את כתיבתם, גם כשהיא פחות טובה. לאחרונה, חשבתי על כך ששלושה מבין הסופרים שאני אוהבת הם אוסטרים. אלפרידה ילינק, אלפרידה צ'ורדה ותומס ברנהרד. שלושתם סופרים שהקריאה בהם "קשה" או תובענית. טענות שמופנות כלפיי לעתים קרובות, ומעוררות בי רוגז מסוים. כך או כך, הקריאה בספריהם היא חוויה מעוררת למחשבה שמשאירה רושם עז ועמוק. וזה מה שאני מקווה לעשות בכתיבה שלי. להציע חווית קריאה שאינה מהנה בהכרח, באופנים המיידיים, אך מאפשרת לקוראת להעמיד את עצמה במצבים שבהם נתונה הגיבורה ולהבין טוב יותר את עצמה. לחשוב איפה היא ממוקמת במציאות הסיפורית, כיצד היא היתה נוהגת. מובן מאליו שיש חוויות קריאה שונות ואין האחת טובה מהאחרת. למרבה השמחה הספרות משופעת בספרים טובים שמציעים חוויות קריאה שונות. החל מבידור קליל עובר דרך אסקפיזם ועד ספרות תובענית יותר שאינה מלווה בהנאה מיידית.
האם ישנה דמות מתוך ספרייך שאת אוהבת במיוחד?
אפשר לומר על דמויות בספרים שהן מושאי אהבה שמכזיבה בכל פעם מחדש. למעשה, את נפרדת מהן ברגע שאת מביאה אותן אל העולם. ברגע שבו את מחלצת אותן מתוכך את יודעת שזאת רק שאלה של זמן עד שהן יבגדו בך ויעזבו את הבית. במובן הזה הבגידה היא עצמית כמובן. היות שבזמן הכתיבה אני קשובה אמנם למשפחת הנייר הזאת שיצרתי, והקשרים שנוצרים הם עמוקים ומספקים כל עוד הם מתקיימים, אך לצד האהבה אני גם פוגעת בה, ומנצלת אותה לתועלתי.
הדמות האהובה עליי, בדרך כלל, היא דמות האישה בשנים שבהן אני עצמי הייתי אישה צעירה. שנים שבהן עוד תרגלנו בחשש מה את המילה פמיניזם. שנים שבהן לא הבנתי עד הסוף את הזכויות שלי, שבחלקן גם לא היו מוגדרות לפי חוק ועדיין אינן מוסדרות לחלוטין. אני אוהבת את נמליה מהרומן הראשון שכתבתי – שארה כסותה עונתה – ואני אוהבת את דיני מהרומן האחרון שכתבתי – חמתו של תמוז. בשעה שנמליה מבינה את כוחה כבר בהיותה ילדה, למרות חווית ההינטשות, דיני מגלה אותו ברגעים האחרונים שברומן.
הסופרת והעורכת אילנה ברנשטיין הוציאה את ספרה האחרון "חמתו של תמוז" בהוצאה.
תנחה את סדנת מאסטר קלאס רומן שתיפתח בקרוב.
מאחלים לה ולמשתתפים הצלחה והנאה!